זכויות בעלי חיים על המפה! סוף סוף השיח הגיע ל-Global Voices

Global Voices – זכויות בעלי חיים הגיעו סוף סוף לאתר האינדי-ניוז הגדול ביותר
זה עתה נמסר לי מהעורך שהתקבלתי (כמתרגמת לעברית, מה שאומר שאני יכולה לבחור כל חומר חדשותי מהבלוגוספרה, כולל שלי ושל בלוגים מועדפים ואתרים של חדשות בעלי חיים, ושגם הבלוג הזה, או יותר נכון, המקביל שלו באנגלית, נכנס למעקב שלהם באיתור חדשות). אז וודאו שאתם מודיעים לי מה קורה ואני אפרסם זאת שם. רק מלאו את הטופס הזה, ואה, אל תדאגו לגי חוסר האפשרות לצרף בו תמונות. מבטיחה לכם שאני אבקש מכם כל תמונה ותמונה שיש לכם

סטירה פנימית

.ותודה לסנטיאגו גומז על האישור להשתמש בכתבה הזו בפרט ובכתבות שלו בכלל כדי שגם כולנו נוכל להחכים
מבחינתי כל אפשרות לפרסום חומר שלו היא בבחינת שדרוג האתר המפרסם (ואני מעודדת גם אחרים לפרסם כל עוד יש את אישורו) בכמה רמות

סטירה פנימית

הייתי רוצה להגיב לדברים שפורסמו בשבוע החולף בבלוג 972+ על התנועה לזכויות בעלי-חיים (לא מצורפים קישורים כי עדיף לא להפיץ מחלות). רצון יש, דגדוג באצבעות יש – אבל יכולת אין. רק קללות עולות ונתקעות לי בגרון, קיא מילולי כזה של זעם לא-מעוכל, חצאי משפטים. אז במקום, החלטתי לפרסם, בשינויי עריכה קלים, דוא"ל מעט עבש ששלחתי ברשימת התפוצה הישנה "מאבק אחד". הוא נכתב לפני שנים, לפני קפיצת הקוואנטום של התנועה ("הדילוג הגדול קדימה", יגידו מאואיסטים או מעריצי בילי בראג), ועשוי להישמע מעט מרוחק ודהוי, אבל שיהיה. מדובר בחלק משיח פנימי שהתנהל בתקופה בה אנרכיסטים, ופוליטיקה רדיקלית בכלל, תפסו נפח גדול יותר במאבק לשחרור בעלי-חיים. אני מקווה שאלפיים מילות גלות אלה – לא טור דעה, לא מניפסט, לא מופת של לכידות תיאורטית, רק הודעה ישנה מתוך רשימת תפוצה נשכחת – בכל זאת יהדהדו קלות איפשהו בכאן והעכשיו:

***

אל: נמעני רשימת התפוצה "מאבק אחד"
כותרת: סטירה פנימית

האם יכול להיות ששני מאבקים ישכנו זה לצד זה בהרמוניה מוחלטת במחוזות התיאוריה הפוליטית, ברמת הססמאות והסיכות והחולצות הדפס-רשת, ובו בעת ינגדו זה את זה בעולם האמיתי? ודאי שכן

אנחנו מוכרחים לעמוד ולשקוד על ההבחנה בין האופן בו מאבקים מתמזגים זה בזה ברובד העקרוני, ובין האופן בו הם עושים (או לא עושים) זאת ברובד המעשי. מדובר בסוג ההבחנות שלכאורה ברורות מאליהן, ועם זאת, או אולי דווקא בגלל זה, רבים מאתנו נוטים לפסוח עליהן – וחמור מכך על ההשלכות המאוד מרחיקות-לכת שלהן. האם יכול להיות ששני מאבקים ישכנו זה לצד זה בהרמוניה מוחלטת במחוזות התיאוריה הפוליטית, ברמת הססמאות והסיכות והחולצות הדפס-רשת, ובו בעת ינגדו זה את זה בעולם האמיתי? ודאי שכן. בדיוק כמו שלברוך קימרלינג ולברוך מרזל, למשל, אינטרסים זהים ומשותפים ברמת האידיליה, ברמת ה"כולנו בני-אדם החולקים יחד כוכב לכת יחיד", בזמן שבמציאות הפוליטית התכל'סית הם נשארים אויבים בדם ובנפש. אני לא חש צורך לשוב ולאשש בפעם האלף שאכן, גם לדעתי יש קשר בין זב"ח וזכויות אדם. מה שכן בוער בי הוא רצון להתריע על איך הקשר התיאורטי הזה, איתן ומוכח ככל שיהיה, משמש אצלנו לטשטוש כל ניגוד אינטרסים ממשי בין המאבקים, להכפפת העולם האמיתי לזה הסמלי. לעתים נדמה שעצם האפשרות שיהיה בכלל ניגוד כזה היא בלתי-נתפסת מעצם מהותה, אם לא משום סיבה אחרת אז רק מפאת הסדק שהדבר יבקיע בזהות הפוליטית שבנינו לעצמנו, בכל התפאורה הרדיקלית הזאת. והרי בזה מדובר בסופו של דבר, לא? בזהות ולא בעמדה פוליטית, בנגזרות האמוציו ולא הרציו; בטיפוח זהות של מתקני-עולם ומלואו גם במחיר אובדן היכולת לתקן בו משהו באמת…

הקשר התיאורטי הזה, איתן ומוכח ככל שיהיה, משמש אצלנו לטשטוש כל ניגוד אינטרסים ממשי בין המאבקים, להכפפת העולם האמתי לזה הסמלי

בפוליטיקה המאבק-אח"דניקית אנחנו פותרים את כל הפלונטר הזה ע"י התעלמות. ומה הדרך הקצרה והנונשלנטית ביותר להתעלם ממנו? לוקחים את הקשר בין המאבק לזכויות בע"ח והמאבק לזכויות אדם וכופים עליו מצב צבירה של גז, מגלים אותו הרחק מהממשי, מהרילפוליטיק, אל הרובד העקרוניסטי. כי כל עוד החיבור הזה נשאר בחזקת העיקרון, מופשט ואידיאולוגי, הוא לא מסתובב לנו בין הרגליים ולא עושה לנו בעיות. לא מבלבל אותנו עם העובדות, כמו שאומרים. ההגליה הזאת עושה את חיינו הפוליטיים לקלים יותר גם במובן אחר. שהרי, אם הכל בלאו הכי מתנקז ומתערבל לכדי "מאבק אחד", מה זה לכל הרוחות משנה אם אני משקיע את מלוא זמני במאבק למען פלסטינים או עובדים זרים, נכון? כשהכל מאבק אחד אז הכל גם אותו מאבק, ואנחנו יכולים להמשיך לשחות בראש שקט עם הזרם, קרי עם האג'נדה של השמאל הרדיקלי הישראלי, או לחלופין עם זו של ערוץ 2, צה"ל או מאה ועשרים חברי הכנסת, שכולן משקפות בעצם את אותו סדר עדיפויות, את אם כל ההיררכיות:
Homo Sapiens Über alles.

טיפוח זהות של מתקני-עולם ומלואו גם במחיר אובדן היכולת לתקן בו משהו באמת

(הבהרה: ודאי שאף אחד כאן לא מאמץ במודע גישה כזאת. אלא שאם בוחנים מרחוק את העשייה הפוליטית של "מאבק אחד" אפשר בהחלט לזהות אותה שם, כי במקרה הזה מעשים באמת מדברים בקול רם יותר ממילים. אז מי שמחפשים את הפתרון לחידת ההיסטוריה הזב"חניקית הישראלית – "לאן נעלמה התנועה?" – טוב יעשו אם יחפשו בכיוון הזה. באותו הקשר בדיוק כתבתי ליוסי בדוא"ל לפני כמה שבועות ש"כמו במשפט ההוא של ניטשה על התהום שאתה בוהה בה והיא בך, ניסינו להלביש את שמלת הזב"חניקיות על השמאל, ובסוף יצא שהם עטפו אותנו בגלביית הכיבוש, ובעלי-החיים נדחקו הצדה.") אז נכון שהממד הסמלי, הדומיננטי במיוחד בקרב אנרכיסטים, הוא חלק בלתי-נפרד מכל עשייה פוליטית – אולי מהחיים בכלל – ואנ'לא בא להכחיש את זה. תפאדל. השאלה היא רק אם אנחנו משתמשים בו בתבונה, כלומר האם הוא מתפקד כשסתום לשחרור קיטור, ככלי להתמודדות עם סתירות באופן שבסופו של דבר עוזר לנו להמשיך להאבק, או לחלופין מתפקד כפנצ'ר שפשוט מרוקן ת'מאבק שלנו מאוויר ומפוטנציאל ממשי. קחו לדוגמה את חברינו האנרכיסטים, חלקם על הרשימה הזאת ממש, שמשתתפים בהפגנות אולטרה-לאומניות בשטחים אבל מסרבים בעקשנות להחזיק בידיים שלהם דגל פלסטין, כאילו שזה באמת משנה. הטענה שלי היא שאם אקט הסירוב הקטן והסמלי הזה מצטייר בעיניהם כאיזשהו סוג של התמודדות נאותה עם הסתירה שמאפיינת את לב העשייה הפוליטית שלהם (אנרכיזם מול לאומיות), מדובר בכישלון חרוץ, ובדוגמה נוספת לאיך שהסמלי דורס את הממשי.

אקטיביזם המתיימר לייצג הן את בני-האדם והן את בעלי-החיים אבל נמנע מלהתמודד מפורשות עם מאזן הכוחות ששורר ביניהם בעולם האמיתי – היסטורית, תרבותית, כלכלית, טכנולוגית – לא יהיה לו מנוס מלשעתק בסופו של דבר את אותו מאזן כוחות עצמו, ולכן יתקיים תמיד ובהכרח על גבם של בעלי-החיים, כפי שאנחנו אכן רואים בקבוצה הקטנה שלנו.

באופן מקביל, כולנו מכירים טבעונים, גם הם ברשימה הזאת, שעוזרים לפלסטינים באפיקים ביורוקרטים/משפטיים, אבל במידה ותנחת על שולחנם בקשת היתר כניסה ממגדל בע"ח, לדוגמה, יעבירו אותה למישהו אחר במשרד, כדי שידיהם לא תתלכלכנה. והטענה שלי – שוב – היא שאקט סמלי כזה הוא כשלעצמו סבבה, אבל אסור שיבוא במקום התמודדות אמיתית עם הסתירות שבין זב"ח לזכויות-אדם, עם השסע הזה שבו-זמנית מגדיר אבל גם מאיים לקרוע את הפוליטיקה הטבעונארכיסטית. ועוד אני טוען (וזה מניסיון אישי), שהרבה פעמים זו ב-ד-י-ו-ק הפונקציה שהמחוות הסמליות האלו ממלאות. הסוגנות שעברה לגור אצלנו, אצל הטבעונארכיסטים, היא לא אותה סוגנות שמשתרכת 3,500 שנה אחורנית עד פסוק כ"ז בפרק א' של בראשית. זו לא הסוגנות הארכיטיפית של המערב, בעלת המקורות המקראיים; אלא זו סוגנות שייחודית לנו, שנובעת מגריסת כל התכנים הפוליטיים לכדי עיסה אחת, "מאבק אחד", בו האיחוד שאנחנו מבקשים להשיג הופך לאחידות: חסרת-מאפיינים, תפלה וקטנה מסך חלקיה. אם תרצו, אפשר לזהות כאן מעין "עריצות שבהעדר נבדלות". במאמר "העריצות שבהעדר המבנה" ג'ו פרימן תארה חוגים אקטיביסטיים בהם "חסרונו לכאורה של מבנה ברור מסווה לעתים קרובות הנהגה בלתי-רשמית, בלתי-מוכרת ושאינה נדרשת לדין וחשבון, שהשפעתה הופכת מזיקה-במיוחד לאור העובדה שעצם קיומה מוכחש".

בל נשכח שלצד קווי הדמיון בין שני המאבקים יש גם ניגודים חריפים, אולי אף בלתי-פתירים ריאלית, וכל עוד נמשיך להעלים מזה עין ימשיך קו המחשבה המאבק-אח"דניקי לשמש בעיקר גן עדן פוליטי לשוטים, בו הכל נשאר פשוט, חד-תאי, קשור ומחובר, חופף ופרוץ לרוחות

אצלנו מדובר באיחוד מאבקים שוויוני לכאורה – בני-אדם ובעלי-חיים – שמסווה גם הוא אפליה "בלתי-רשמית, בלתי-מוכרת ושאינה נדרשת לדין וחשבון" לטובת מין ביולוגי אחד, ושהשפעתה גם היא מזיקה-במיוחד לאור העובדה שקיומה מוכחש. ביום שישי לפני שבועיים דיברתי על זה בדוכן עם מישהו, ולצורך המחשה גייסתי את המושג "נורמליזציה" שכולנו מכירים מפעילות הבי.די.אס, תנועת החרם, ההימנעות מהשקעות והעיצומים על ישראל). ההקבלה שלי הייתה פשוטה: כשמפגשים בין ישראלים ופלסטינים מתקיימים מחוץ להקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ללא התייחסות מפורשת אליו וללא הכרה במאזן הכוחות בין שתי האוכלוסיות, זה לא מקדם דו-קיום אמיתי בין הצדדים אלא להפך, מקבע את התפקידים שהועיד להם הכיבוש, שגם נהפך בזאת לנורמטיבי, נכון? זאת לפחות טענת הבי.די.אס. אז בדיוק באותה מידה, אקטיביזם המתיימר לייצג הן את בני-האדם והן את בעלי-החיים אבל נמנע מלהתמודד מפורשות עם מאזן הכוחות ששורר ביניהם בעולם האמיתי – היסטורית, תרבותית, כלכלית, טכנולוגית – לא יהיה לו מנוס מלשעתק בסופו של דבר את אותו מאזן כוחות עצמו, ולכן יתקיים תמיד ובהכרח על גבם של בעלי-החיים, כפי שאנחנו אכן רואים בקבוצה הקטנה שלנו.

כשסך חייהם של אנשים, מהעריסה ועד ערש הדווי, מתנהל על תשתית של פגיעה שיטתית בבעלי-חיים – כלומר לא כסדרת פגיעות מזדמנות או אקראיות אלא כשגרה יומית בה כל פן ופן בנוי ונסמך על פגיעה – איך לעזאזל פותרים בדרגת הפרקסיס הפוליטי את הדילמה בה המציל נפש אנוש כאילו החריב עולם ומלואו עבור אלפי נפשות אחרות שאיתרע מזלן להיוולד מחוץ למין הביולוגי השלט?

מה שאני אומר, במילים אחרות, הוא שאסור שעצם החיבור יאפיל על אופי החיבור, זה מתכון לחוסר-צדק משווע. אני לא מתכחש לעובדה שחוט השני הרעיוני אכן עובר ומחבר – במקומות מסוימים בתפירה צפופה מאוד – בין המאבק לשחרור בני-אדם והמאבק לשחרור בעלי-חיים. ודאי שזה המצב. אלא שהחיבור הזה צריך להיעשות עם שתי הרגליים על הקרקע, הוא מוכרח להיות עובדתי, מעט אד הוק, טנטטיבי קמעה, במקום להיתלות באילנות גבוהים שמורכבות המציאות לא נשקפת מהם. בל נשכח שלצד קווי הדמיון בין שני המאבקים יש גם ניגודים חריפים, אולי אף בלתי-פתירים ריאלית, וכל עוד נמשיך להעלים מזה עין ימשיך קו המחשבה המאבק-אח"דניקי לשמש בעיקר גן עדן פוליטי לשוטים, בו הכל נשאר פשוט, חד-תאי, קשור ומחובר, חופף ופרוץ לרוחות. בני-אדם הורגים מדי שנה לפחות מאה מיליארד בעלי-חיים [דבר האתר: נתונים עדכניים – כ-150 מיליארד כשכוללים הערכות לגבי בעלי חיים ימיים, ולמעלה מטריליון כשכוללים חסרי חוליות בעלי יכולת חישת כאב שאנו משמידים מדי שנה. חרקים, או "נושאי הדגל של המגוון הביולוגי" כפי שאחד הקורסים שלי קורא להם רגע לפני שנאספים בצנצנות לצורך הכנת אוסף חרקים, מהווים את רובו המכריע של הטריליון הנוסף, בתעשיית המשי ומוצרי הכוורת], מספר פחות או יותר זהה למספר הכולל של כל בני-האדם שאי-פעם חיו על כדור הארץ. איך אפשר לקשור את רווחתו וחירותו של הראשון ברווחתם וחירותם של האחרים מבלי להתמודד, באופן כזה או אחר, עם הבעייתיות הבסיסית שהספרות האלה מציבות, מעצם טבען הראשוני, המתמטי? כשסך חייהם של אנשים, מהעריסה ועד ערש הדווי, מתנהל על תשתית של פגיעה שיטתית בבעלי-חיים – כלומר לא כסדרת פגיעות מזדמנות או אקראיות אלא כשגרה יומית בה כל פן ופן בנוי ונסמך על פגיעה – איך לעזאזל פותרים בדרגת הפרקסיס הפוליטי את הדילמה בה המציל נפש אנוש כאילו החריב עולם ומלואו עבור אלפי נפשות אחרות שאיתרע מזלן להיוולד מחוץ למין הביולוגי השלט? כבר יותר מ-250 שנה, מתחילת המהפכה התעשייתית, שעלייה באיכות החיים שלנו פירושה ירידה תואמת באיכות חייהם של שאר בעלי-החיים, בעיקר אלה המשמשים את תעשיות המזון (ע"ע מה שקורה היום בסין ובהודו). על רקע חוק הכלים השלובים הזה מוכרחים לבדוק האם באמת האנרכיזם הטבעוני שלנו, שנאבק להעלאת איכות חייו של המין האנושי גם במציאות הנוכחית, כלומר טרם נפילת הקפיטליזם, מצליח או בכלל מנסה לדלג על פני המשוכה הזאת, שהיא בתכל'ס רק נתון היסטורי תל"גניקי אובייקטיבי

כבר יותר מ-250 שנה, מתחילת המהפכה התעשייתית, שעלייה באיכות החיים שלנו פירושה ירידה תואמת באיכות חייהם של שאר בעלי-החיים, בעיקר אלה המשמשים את תעשיות המזון (ע"ע מה שקורה היום בסין ובהודו). על רקע חוק הכלים השלובים הזה מוכרחים לבדוק האם באמת האנרכיזם הטבעוני שלנו, שנאבק להעלאת איכות חייו של המין האנושי גם במציאות הנוכחית, כלומר טרם נפילת הקפיטליזם, מצליח או בכלל מנסה לדלג על פני המשוכה הזאת, שהיא בתכל'ס רק נתון היסטורי תל"גניקי אובייקטיבי.

ושלא תטעו – אני לחלוטין מבין את הסלידה מהעיסוק בחישובי הסבל ומתמטיקת הגוויות. יש לזה מרקם מחוספס שמרגיש אנטיתטי לחמלה, משהו מכניסטי נורא, מקהה-חושים. אני גם מניח שזה שיחק תפקיד לא-קטן בהפניית הגב הקולקטיבית של התנועה לזכויות בעלי-חיים, בייחוד הפלגים האנרכיסטים שלה, לנומרולוגיה התועלתנית של פיטר סינגר. אבל אני חושב שאפילו בתחומים המורבידיים האלה יש פערים אסטרונומיים מספיק, והשוואות מגוחכות מספיק, בשביל להצדיק הזנת נתונים יבשים ללא תחושת מועקה. ההבדל בין מנת חלקם של בני-האדם לזו של בעלי-החיים האחרים טומן בחובו בדיוק כזה פער, שמפאת רוחבו, גובהו ועומקו אי-אפשר עוד לפטור אותו בטענה הבנאלית (והאינטרסנטית) ש"סבל אינו בר-השוואה". זה פשוט יותר מדי. מעבר לזה, חשוב לזכור גם שההשוואה היא לא כמותית בלבד, אלא גם איכותית, כלומר לוקחת בחשבון לא רק את מספר הקורבנות אלא גם את טיב מדורי הגיהינום שאלה עוברים.

ההבדל בין מנת חלקם של בני-האדם לזו של בעלי-החיים האחרים טומן בחובו בדיוק כזה פער, שמפאת רוחבו, גובהו ועומקו אי-אפשר עוד לפטור אותו בטענה הבנאלית (והאינטרסנטית) ש"סבל אינו בר-השוואה"

והרי, בואו נודה בזה, גם במישור הזה יש פער גדול מכדי שנוכל לבטל אותו כגורם שאינו נוגע למהות העניין. אף צורר סיטונאי לא הנדס עדיין גנטית את גופם של קורבנותיו האנושיים באופן שהאנטומיה שלהם עצמה תהווה מקור לסבל צרוף. לפעמים אני פוחד להגיד את זה, לכתוב את זה, אפילו להרגיש את זה, אבל יש גם משהו מאוד כפייתי, מאוד אי-רציונלי ומקומם בקו מחשבה שקושר בכזאת קלות – ועוד בשם האידיאולוגיה, כלומר בשמה של הפשטה! – את טובת השוחט וטובת הנשחט למקשה אחת. משהו בכל זה מצלצל כטירוף מערכות מוחלט, על גבול ההפרעה הדו-קוטבית ממש. ואפילו אם הכוונות שלנו באמת הכי טובות ומתוקות ויפות שיש, קשה להכחיש שיש פה לכל הפחות קריאה מוטעית של המפה הפוליטית, והבנה כושלת של רדיקליות מהי ("להיות רדיקל משמעו לרדת עד השורש, והשורש – הוא האדם עצמו", כתב מרקס בכתבי השחרות שלו…).

רדיקל, אני קובע כאן, לחלוטין על דעת עצמי ומתוך ניסיון להביע נאמנה את קולו של המעמד המדוכא ביותר, הוא מי שבעלי-החיים הלא-אנושיים נמצאים במרכז הראייה הפוליטית שלו. מידת הצלחתך להביט על העולם מבעד לעיניהם של בעלי-החיים, ולשקף בפועלך הפוליטי את האינטרסים שלהם – היא שצריכה להוות מדד לרדיקליות שלך

ובאמת, שווה לחוג לרגע סביב ההגדרה שלנו למונח הזה, "רדיקלי". בין כה וכה הרדיקליות עברה שלל תהפוכות בהיסטוריה, ושימשה לתיאור רפובליקנים בצרפת, ליברלים באנגליה ורפורמיסטים בארצות הברית הצעירה, אז למה להיכבל להגדרה פוליטית צרה של החצי-מאה האחרונה, זו שמעטרת את כל הפליירים שלנו בהסברים אטימולוגיים על השורש הלטיני ראד וכו'? רדיקל, אני קובע כאן, לחלוטין על דעת עצמי ומתוך ניסיון להביע נאמנה את קולו של המעמד המדוכא ביותר, הוא מי שבעלי-החיים הלא-אנושיים נמצאים במרכז הראייה הפוליטית שלו. מידת הצלחתך להביט על העולם מבעד לעיניהם של בעלי-החיים, ולשקף בפועלך הפוליטי את האינטרסים שלהם – היא שצריכה להוות מדד לרדיקליות שלך. וכשמחילים את ההגדרה הזאת על הסביבה המיידית שלנו, קורה משהו מוזר. פתאום, אנשים א-פוליטיים בעליל (ואפילו שמרנים או ימנים בדעותיהם) שמשקיעים את מלוא זמנם בכלביות תל"ל או במקלטי חמורים או בטיפול בחיות בר, מתגלים כרדיקלים בהרבה מהטבעונארכיסטים לובשי השחורים של שייח' ג'ראח, קו לעובד או הקווירפשן. פתאום, ארגונים כמו פיט"א, על כל השטיקים הסקסיסטיים ושיתופי הפעולה שלו עם תאגידים ופוליטיקאים, נחשפים כרדיקלים לאין-שעור מהטבעונים התל אביביים שבפועל משקיעים 99% מהזמן שלהם בלעזור לאוכלי-בשר. ואם מקטלגים מחדש את האנתרופוצנטריות או את הסוגנות כסוג של "ארכוס", כלומר כסוג של שלטון, של מערך שליטה, יוצא שהבורגנים והזעיר-בורגנים של ארגוני רווחת בעלי-החיים הם יותר אנרכיסטיים – בהרבה! – מקבוצת "מאבק אחד" היקרה שלנו. זה ממש לעבור מבעד לזכוכית המגדלת, הדבר הזה, כמו אליס המסכנה, חזרה בארץ הפלאות…

***

(זהו. אשמח מאוד לשמוע הערות וקטילות במסרים פרטיים, אבל עדיף לא בתגובות לפוסט עצמו, כי לצערי אני לא נכנס לדיוני או וויכוחי פייסבוק – לא בקטע סנובי אלא בקטע התייעלותי. וכמובן, התנצלותי הכנה לכל מי שהמלל הזה לא רלבנטי עבורם והדבר נתחוור להם רק אחרי שהשחיתו דקות ארוכות מזמנם בקריאה)

סלון מזל כמודל – מה אני מציעה לקחת ממנו למודל מרכז המידע הקואופרטיבי לזב"ח ומה לשפר

RC

היה הייתה פעם, בלב הג'ונגל העירוני במרכז תל אביב (היום עדיין קיימת אך עברה למקום אחר) בועה אמיתית, מקום מפלט למי שסרב לקבל את המצב הקיים כפי שהוא – מרכז לשינוי חברתי, ספריה חברתית, מרכז קהילתי, אינפושופ – כולן הגדרות המתארות אותו דבר ומנסות להכיל את אותו מקום שוקק חיים.

ה"סלון" (הושכר במקום בו הייתה לפניו מספרה ומכאן שמו) היה שלם שגדול מסך חלקיו. הוא היה אווירה והוא היה מעין מדינה בתוך מדינה (ואולי מקום אמיתי בתוך הבועה התל-אביבית המנותקת מהמצב והחברה). עובדה זו מתסכלת בעיני כשאני ניגשת לכתוב את המפרט הטכני, שכן הוא לא היה מקום עם ספריית ספרים ודי.וי.די, מקום מפגש, מרכז לאירועים ודיונים בועטים ונושכים בנושאים ברומו של עולם (אך עם תכנית מפורטת לפרטים ליישום השאיפות) ממנו אנשים יוצאים לפעול, סדנאות וקורסים – זה נשמע קלישאה, אבל הוא היה יותר מזה. הוא היה מיתוס ו"פולחן", קצת כפי שהמופע של רוקי הורור הוא לא רק סרט – הוא יותר מזה, ואפילו בעיקר יותר מזה. הוא הפולחן, התרבות והקהילה שמסביב. וכן, היה במקום גם אוכל טבעוני, כפי שבאולם הקולנוע אכן הוקרן הסרט המופע של רוקי הורור. אבל כמוהו, הוא היה רק תירוץ לאנשים דומים להיפגש ולדבר, מה שסלון מזל אפשר ועודד. המקום היה מצע פורה ליוצרים עצמאיים – כותבי "פנזינים" – מגזינים עצמאיים, לרוב של מספר מצומצם של כותבים, בין אחד ל-5, בנושא נישה חברתי כמו פמיניזם, אנרכיזם וזכויות בעלי חיים. שום בית דפוס לא היה מעורב, ההוצאות על ההפצה היו אפסיות, ובמה ליצירות האלה הייתה מובטחת.

קחו את "לא נחמדים" או את ה"פנתרים השחורים" עם כל הזעם החברתי שלהם והמיקוד החזק בלעשות ולהשיג את מטרותיך, פחות להתפלסף (ויסלח לי גארי פרנציון. בעצם לא, אין לי שום כוונה להתנצל. גארי פרנציון, עם כל הכבוד להעברת נקודה חשובה בנושא רווחה-זכויות, הוא מתנגד חריף כמעט לכל סוג של פעילות לזכויות בעלי חיים מלבד ספרים) – ספרים, גם כשהיו בספריה, היו בדיוק ברוח זו: ברוח של איך לעשות צדק חברתי ולא איך להתפלסף עליו. בתוכה יכולתם למצוא ספרים כמו אבן יסוד האנרכיסטית "הספר האדום של התלמידים" המדריך תלמידים אחד לאחד איך לעמוד על זכויותיהם, איך להקים ועדות תלמידים, לקחת את החינוך שלהם בידיים שלהם, לקבוע את התכנים ביחד עם מוריהם ולהיות שותפים מלאים בחינוך שלהם עצמם (כיום מסמכים כמו "האמנה לזכויות הילד" הם לרוב מסמכים שאף ילד לא לומד, ואולי להיות מועברים רק בבתי ספר אלטרנטיביים, אם בכלל). טיוטות מדיניות לשינוי היו נמצאות שם – טיוטות להקמת קבוצות לשינוי, אשר פתוחות לשינוי בעצמן למציעי שיפורים במייל.

ימי סלון מזל העליזים עברו, או לפחות עברו ממרכז ת"א והאוכולוסיה שלו, בין אם לטוב ובין אם לרע, אך המודל קיים. את המודל הזה הייתי שמחה להעביר לתחום זכויות בעלי חיים בשינויים קלים:

  • זכויות בעלי חיים. אנחנו עם ה-99%. אני אישית לפחות, לא הולכת לקדם שום דבר חוץ מזה ולא מעודדת התמקדות בכל דבר אחר דרכי (בהתארגנויות אחרות אין לי שליטה).
  • קואופרטיבים. קואופרטיבים בכל מקום. זוהי תקופת הפריחה המחודשת של הקואופרטיבים, שנבעו ממציאות כלכלית עגומה שהביאה להקמת המודל, וככל הנראה זו הסיבה לחזרתו גם עכשיו. לאנשים אין כסף לפתוח עסק בעצמם, או עם שותף אחד. התארגנות (אחד הכלים החזקים בהיסטוריה, ועם זאת הזנוחים בתנועה לזכויות בעלי חיים) יחד עם כמה שותפים – כמה מאות בתור התחלה, והמספר גדל לרוב עם צמיחת העסק, היא אחת הדרכים לגרום לפרוייקט גדול ממך וגדול על הכיס שלך להתממש. את עלויות המקום השותפים (חברים) משקיעים ביחד (כ-250-1000 ש"ח לשנה בד"כ, עם החזר להוצאות ולפעמים יותר מכך במידה והמאמץ המשותף הצליח) כך שאף אחד לא צריך להכנס לחובות היסטריים, תכניות עם הבנקים והלוואות כדי לפתוח מקום, הם מתחלקים שווה בשווה ברווחים, אם יש (וצנועים, אל תפתחו ציפיות בתחום הזה. בתקווה מספיק כדי להשתכר כעבודה יחידה או השלמת הכנסה אם העניין עולה יפה), עושים תורנות בעבודות הכלליות כמו עמידה בדלפק כמה שעות בחודש, ומקבלים את כל ההחלטות ביחד. חברים בקואופרטיבים מסוימים כמו הבר-קיימא מקבלים הרשאה מלאה ליומן ומורשים להכניס אליו אירועים כאוות נפשם, כולל אירועים שהם מעבירים. כמובן, התכנים יצטרכו להלום את רוח המקום (אני לא מתארגנת עם מישהו למדיטציות. גם לא לסדנאות בישול. קורסים מקצועיים להכשרת אנשי זב"ח בנושאים כמו פיתוח אפליקציות, בניית אתרים, פוטושופ, צילום וכו' – בכיף. יש לי כבר בראש כמה רעיונות – הקורסים המקצועיים המצולמים של יוצאי MIT,

כחודש עם קבלת תעודה בסופם, של קורסרה שמאפשרת ואף מעודדת את הפצת הידע ומסבסדת את העלויות הנדרשות לשם כך כמו השכרת המקום, זה אחד מהם. המקום שלנו, בעלי מרכז המידע, בעיני, הוא תרגומם לעברית, הקרנתם בקבוצות, וארגון קבוצות לימוד ועזרה – אני מניחה שזה משהו שתמיד, תמיד נצטרך, ושרוב האנשים מעדיפים ללמוד קורסים מקצועיים בשיטה זו על פני שיטת האוניברסיטה הפתוחה. בשאיפה, המימון להכל יהיה מפרסומות לעסקים טבעוניים וחסויות כדי שהחלק החשוב, התוכן, יהיה חופשי וחינמי, כך שיש לי כבר כמה רעיונות מגובשים אפשריים, פתוחים לשינויים ושיפורים כמובן, אין ספק שיהיה צורך לחשוב על מקור ההכנסה היטב, מפני שאני מעדיפה שהוא לא יהיה התוכן, ולמצוא דרכים יצירתיות להפוך תכנים למוזלים ובשאיפה, בחינם).

  • נצטרך למצוא מודל עסקי טוב יותר מאשר זה של סלון מזל. סלון מזל נתקל בקשיים כלכליים רבים, רובם נמנעים אני מאמינה, אבל חסר לנו שלא נדע איך. לכל רעיון יפה צריכה להיות שיטת ביצוע טובה, שאני מאמינה שכולם יכולים לתרום לה ולסיעור המוחות בדרך להצלחה.

מרצין ז'קובסקי על מדריך קוד פתוח להקמת ציביליזציה

הרשומה הזו מתייחסת לשיחת טד הבאה: מרצין ז'קובסקי על מדריך קוד פתוח להקמת ציביליזציה

מרצין ז'קובסקי מרחיב את מושג הקוד הפתוח גם לקושחה, ולא רק לחומרה, ומספר איך שיתף את תוכניותיו לבניית טרקטור עם אחרים, שבדומה למיזם ויקיפדיה, עד מהרה התעורר בהם רצון לשתף את תוכניות הקושחה שלהם ברוח הקוד הפתוח, עד ליצירת מאגר שלם המאפשר להתחיל ציביליזציה מדיסק אחד בודד.

?למה זה מקור השראה

  • כל הרחבת מושג למשמעותו הרחבה ולא המצומצמת מרשימה בעיני. המקור להפריה הדדית בין תחומים שונים (ראו "סוד המוח היהודי", פלמנקו, קפוארה, סרטי הקונג-פו והניו-אייג'סוד המוח היהודי מתאר דווקא איך "הסוד" הוא בפתיחות להפריה רעיונית מצד עמים שהיהודים הנוודים חיו במחיצתם. אז היהודים היו בכל מקום, ספגו את מיטב הרעיונות מכל מקום וכתוצאה מכך הפגינו יכולת יוצאת דופן ל"חשיבה מחוץ לקופסה" של זמנם והתרבות הנוכחית בה חיו. הפלמנקו, סמל תרבות של ספרד, הגיע למעשה מצוענים – מהגרים הודים אותם הספרדים חשבו למצרים, ומכאן שמם, על שם העיר המצרית "צוען". קפוארה הגיעה לארה"ב מהעבדים מאפריקה. סרטי הקונג-פו הגיעו מיפן, עברו "מערביזציה" בארה"ב, הרבה בעזרתו האדיבה של טרנטינו, חזרו ליפן "ממוערבים", וממשיכים לספוג השפעה מששני העולמות. הניו-אייג' הגיע מהודו, עבר "מערביזציה" והוחזר לשם בציביונו הנוכחי, שונה מאוד מההתחלתי) ולהפריה בכלל הוא שילוב של דברים קיימים שונים מתחומים שונים, בין אם מדובר במיזוג גנים ליצירת אורגניזם חדש, ערבוב חומרים כימיים ליצירת חומר שלא דומה לאף אחד מהחומרים שיצרו אותו, בישול או כל דבר אחר. אין להמעיט בערכה של החשיבה מהסוג הזה – מפתח לחשיבה יצירתית, הנעשית באמצעים פשוטים כמו הטמעת ידע או תרבות מתחום אחד בתחום אחר ולהפך.
  • השיחה מצטרפת לשיחות קוד-פתוח אחרות של טד (כנסי טד עצמם נערכים ברוח הקוד הפתוח) המציגות את הכלי הזה ככלי שנוצר ע"י אנשים שהחליטו שהתקדמות, הפצת הידע, הנגשה ועידוד קהילות במקומות שונים להגיע למה שאתה הגעת אליו ולהפך – לעודד את כולם לאפשר לכולם לדעת על מה הם עובדים, להשתתף במה שהם עובדים עליו (לרוב גם למטרות מסחריות אם ירצו), לשתפו ולשנותו תחת ביקורת באופן חופשי – שכל אלה חשובים יותר מכך ששמירה קנאית על זכויות יוצרים על מנת למנוע שינוי, שעתוק והפצה, שהם חשובים יותר מרישום פטנט על שמך ושמירת כל הזכויות המסחריות והרווחים כתוצאה מהם. כמו השיחה על מחקר סרטן בקוד פתוח שהועברה ע"י חוקר סרטן שאיבד את אביו למחלה והחליט לשתף את נוסחת המולקולה לפיתוח תרופה עם מעבדות אחרות עוד כשהייתה בשלביה הראשוניים (והמעבדה שלו אכן "הפסידה" כתוצאה מכך. היא לא הגיעה לפיתוח התרופה בעצמה, אלא מעבדה אחרת. אבל אם כוונות המעבדה הן לפתוח את הנושא לאנשים רבים ככל האפשר על מנת לפתח תרופה במהירות האפשרית, כפי שהן אכן היו, בהסתכלות הזאת, המעבדה הזאת הרוויחה), וכמו רוב ההרצאות בטד, גם להרצאה הזאת פוטנציאל גבוה להוות השראה למגוון רחב של אנשים – רחב הרבה יותר מאלה המתעניינים בנושא המחקר הספציפי של הדובר. הקוד הפתוח רלוונטי לכולנו. הרכושנות והבעלות על הידע עבר זמנן. עקרונות חשובים יותר רלוונטיים אלינו – עקרונות כמו קידום הנושא שחשוב לנו, במקרה הזה זכויות בעלי חיים. פיט"א למשל, מוותרת על כל זכויות יוצרים בנוגע לחומרים ולסרטונים שלה. יובל הררי הגיע לתודעה הציבורית באמצעות שיתוף הרצאתו חינם ביו-טיוב, ועדיין מעביר את הקורס שלו חינם בקורסרה, על מנת להנגיש את הידע לכל, ידע שהוא מאמין שצריך להיות מופץ (ידע זה כוח. מכאן אולי ניתן להבין את הרדיקליות שבהפצת הידע. דמיינו שסוחר נשק היה נותן רישיון לא רק לממשלות, אלא להמונים. מהפכת המידע, שהיא מהפכת הקוד הפתוח, לא פחות רדיקלית מכך). הייתה זו העלאת ההרצאה של גארי יורופסקי, שניתנה כבר שנים, ליו-טיוב ותרגומה לעברית ע"י יומן חייתי שחוללו את השינוי הדרסטי בישראל. אני מדגישה: העלאתה ליו-טיוב בחינם ותרגומה לצורך הנגשתה לקהל הישראלי – הם ולא ההרצאה עצמה שהייתה קיימת כבר שנים, מה שהביא את המהפכה לישראל. אפילו (ואולי במיוחד) במחתרת נהוג הקוד החופשי. חלקים נרחבים באתר של החזית לשחרור בעלי החיים, כולל מדריך החזית לשחרור בעלי החיים, מצהירים על ויתור זכויות יוצרים, ותודה על הבחירה השפויה (אכן היה חשוד אילו נכסים היו חשובים לפעילי החזית לשחרור בעלי החיים יותר מאשר הפצת הידע). המסמר האחרון הוא אולי אחד הפרוייקטים המרגשים ביותר בתנועה לזכויות בעלי חיים (זאת אומרת, לא הייתם מצפים שיהיה איסוף מודיעין שיתופי קהילתי, נכון? ולמרות זאת, הריהו לפניכם – מאגר מידע מודיעיני שאיסוף בשיטות הישנות של הצבא ככל הנראה לא היה מצליח להקים, או לפחות לא בעלויות גבוהות וסיכון גבוה באמצעות הפעלת מקורות חשאיים) שחב זאת לכתיבתו ברוח הקוד הפתוח. קהילת החזית לשחרור בעלי החיים חולקת הרבה במשותף עם קהילת הקוד הפתוח (השוו את "כל אחד הוא פעיל החזית לשחרור בעלי החיים אם הוא פועל בצורה ישירה להפסקת ניצול בעלי חיים" ל"כל אחד יכול, מורשה ואפילו מועדד להיות מפתח פיירפוקס/עיתונאי/מפיץ מדריך החזית לשחרור בעלי החיים/מתרגם/עורך ויקיפדיה"), והמסמר האחרון הוא אחד האיחודים המרשימים, השואב את הצלחתו באיסוף מידע רלוונטי של כתובות מקומות התופת מכל אזרח מודאג בארה"ב שגולש באתר והיה מעוניין לתרום את ידיעותיו על מה שמתרחש סמוך לביתו, ובעיקר על מקום ההתרחשות.

אז ההרצאה הזאת היא אחת מיני רבות של טד על קוד פתוח שאני מקווה שהצליחה לשכנע אתכם לכיוון שיתוף מה שאתם יודעים – גם אם זה אומר שלא הארגון שלכם יהיה זה שיוכל לרשום לעצמו את ההישגים. מטרתנו היא אחת – להפסיק את מרחץ הדמים, ומי עושה זאת היא האחרונה בדאגותנו.

הסתייגויות

אין לראות בסקירה הזאת תמיכה בפרוייקט הספציפי להקמת ציביליזציה. לכדור הארץ יש די והותר מהן.

gfe4:ראה עוד

מודל עסקי, הצעה לטיוטה של טיוטה של טיוטה לצרכים פנימיים (ביקורת-צוות)

RC

ההצעה האחרונה שכתבתי: להתחיל במשהו וירטואלי בעלות נמוכה (כאן אני כן יודעת מחירים: זה 0-99$ לתחזוקת האתר לשנה, תלוי עד כמה חשוב לנו דומיין משלנו ואבטחה. אני חושבת שרצוי, אבל אפשר גם בלי או אפשר לחכות עם זה. זה בשביל הדברים הבסיסיים. בניית אתר אני יכולה לעשות, אני אני בהחלט טובה בזה), ואם זה יצליח ועדיין נתעניין בקואופרטיב פיזי, נמשיך לשם.

הרבה מהשירותים/תוכן/מרצ'נדייז פיזיים שאפשר למכור ב"עולם האמיתי" אפשר גם במרחב הוירטואלי.

 כדי שתהיה קואופרציה (שיתוף פעולה, אם נרד לרגע לרמת הניתוח הלשוני), כל אחד צריך להרוויח יותר ממה שהיה מרוויח:

  • בעצמו
  • בקואופרציה אחרת למטרות פחות נעלות מאשר זב"ח. רצוי, לפחות אם רוצים להציע לשותפים הצעה טובה

השאיפה שלי, קצת שאובה מהמודל הקיבוצי, היא קהילה שתכשיר את עצמה (הרבה פעמים ע"י התנסות בפועל כך שזה יוצא טוב לכל הצדדים), ואז תוכל להיות עצמאית פחות או יותר, עם בניית אתרים עצמאית (במקרה הזה, לא בעיה), תמיכה טכנית עצמאית באתר (די כנ"ל. לא מסובך מדי ללמד מישהו לעשות את זה) וספקים עצמאיים עד כמה שאפשר (כמובן, רצוי גם תכנים מקוריים לזב"ח. גם עבורנו אישית וגם לבע"ח). המודל הקיבוצי הוא באמת מודל טוב, יצרני. הוא מייצר לעצמו ולאחרים.

איך בעלי החיים ירוויחו:

אם הולכים על תכנים חינמיים לגולשים אשר נתמכים בחסויות ופרסומות מוסריות למימון הזמן שהיה יכול להיות מושקע בעבודה בתשלום (הייתי רוצה כן להצליח להתחרות במשכורות של המגזר העסקי לכל הפחות. זה לא שמתנדבים צריכים לחשוב רק על כסף, אבל גם הם צריכים לשלם מיסים. הם הרבה פעמים לא באים יחד עם ירושות גדולות, וצריכים להגביל את שעות הפעילות שלהם לדרישות העבודה שכן עוזרת להם לשלם את המיסים), זה אומר שכמה מהמחסומים שעומדים בין פעילים להכשרה (בעיקר מחסור בכסף, אבל גם חוסר נגישות כשאין תרגום למשל) מוסרים, ויותר גולשים יכולים לקבל יותר כלים, זה א', וגם יותר חברים באתר יכולים להקדיש יותר זמן לפעילות. בתקווה גם יהיה סיכוי טוב למפרסמים להרוויח, שזה הכי חשוב כי בהם הכל תלוי – עלינו אכן לתת תמורה טובה לכספם ולמצוא דרכים טובות לפרסם אותם.

איך הגולשים ירוויחו:

אם מצליחים לממן את האתר (את הזמן שהשקענו בו) באמצעות פרסומות וחסויות, נוכל לעשות את התכנים חינמיים, שזה מאוד נחמד ובעצם שיטה ידידותית למפיצי תוכן חינמי.

מבחינתי זה להרוויח פעמיים כשאנחנו מפרסמים גם בתי עסק מוסריים (מבחינתי – מוסריים זה אומר שעוזרים למלכ"ר, שזה חשוב. פירוט בהמשך), וגם כשאנחנו מפרסמים תכנים מקצועיים, הרבה מהם נמצאים חופשי באינטרנט והתרומה שלנו יכולה להיות בתרגום, סנכרון (לא בעיה בשבילי ללמד אנשים סנכרון. אני מוכנה ללמד כל מה שאני יודעת אם זה יעזור בהקמה של הפרוייקט הזה. גם למטרות "מסחריות", שאת זה לרוב אנשים לא עושים בלי תשלום, ושטוב אם נעשה בקהילה. אז אנשים יוכלו להרוויח ממה שאנחנו מלמדים אותם לעשות. מה אכפת לי כל עוד לי יש מה לאכול) וכו'.

איך החברים ירוויחו:

אם אנחנו "גרים בדירה משותפת" וירטואלית (אפשר לומר), אם יש לנו מניות משותפות, אינטרס משותף וכו', יוצא שלכל אחד יש אינטרס שכל הפרוייקט הגדול הזה יצליח.

בתוכניות שותפים למשל, הרבה פעמים יש מודלים שבהם אתר לאחסון בלוגים, אתר קניות וכו' עושה "שותפות" עם "חברים" ומביא את החברים לכך שהאינטרס שלו (בפרסום התוכן או המוצרים שהוא מוכר למשל) יהיה גם האינטרס שלהם.

למשל, תכנית השותפים של אמאזון, שנחשבת לאחת הטובות והמצליחות בתחום, נותנת לך רווחים (לתת אחוזים ברווחים זה אדיר. משתלם למישהו למכור יותר ולהצליח – זה תשלום עפ"י אחוזי הצלחה, לא על פי שעות, וכל אחד יכול להצטרף, רק להיות מוכן לכך שהתשלום בהתאם להצלחה) מספרים שלו שמכרת באתר שלך.

כנ"ל לגבי

תכנית השותפים של איביי עם ספרים ומוצרים נוספים. כולם לבחירתך. אתה יכול גם לשים באתר שלך באנר לספר שלך אצלם או של חברים. זה רק טוב בשבילם להציע לך הצעות מוצלחות שיגרמו לך לשים שם את התוכן שלך ולתת להם את הזכויות.

וגם:

Google Adsense

סקווידו עושה דבר דומה עם בלוגים – הוא מאפשר לך להציג פרסומות בבלוג שלך תמורת אחוזים מהרווחים שלהן.

יכול להיות שהם בכיוון, הם בהחלט נחשבים לתכנית שותפים שאינה טראש כמו תכניות שותפים אחרות עם מוניטין רעוע, ועדיין אמזון מציע לך רק עד 8% מהמכירות שלך עצמך…לא מדהים כעובד, אבל הם בכיוון.

ישנם מודלים שיוויוניים יותר כמו:

איוונט-ברייט – אתר ליצירת אירועים ומכירת כרטיסים שבאופן פשוט למדי מאפשר לך לייצר עסקאות כמו קידום ההפצה של האירוע שלך (לרוב אירועים בתשלום) תמורת קידום ההפצה של אירוע של מישהו אחר.

עכשיו, זה יכל להיות מושלם אם רק זה היה סגור רק לקהילה של זב"ח (הדליפה, אם אתם זוכרים. כמובן שאפשר להביא יותר ויותר אנשים לאיוונט-ברייט, אבל זה עדיין לא מושלם, עדיין לא יצרנו דרך ליצור העדפה אצל מישהו לקדם דווקא אירוע של זב"ח, ואני מנסה למצוא דרכים לגרום גם לבן אדם הכי אנוכי שיהיה משתלם בשבילו לתרום את הכישורים, הכסף והשיתופים שלו לקהילה בכל מקום שבו היה יכול לתרום אותם לכל דבר אחר).

כל מה שאני מנסה להגיד הוא שמה שמשותף לתכניות שותפים שעובדות הוא שהן מצליחות לייצר זהות בין האינטרסים שלך לאינטרסים של שותפיך.

ה-WIN-WIN

בין אנשי זב"ח חייב להיות לא רק אפשרי, אלא הכרחי ובלתי נמנע, באופן שבו אתה לא יכול שלא לצאת נשכר אם אתה משתף פעולה עם מישהו, במקום שנשאיר את זה ליד הגורל. זה לדעתי. קיצור, זה הרעיון, מכאן יבוא היישום, הצעה ראשונית שלי ואחת מהן: בעצם זה שנשתף פעולה לחברות באתר אחד.

תחשבו על האו"ם (להבדיל, כן?) אף מדינה בודדת לא יכלה להטיל סנקציות על מדינה גדולה ממנה ללא האו"ם, וזה די מדהים אבל בסה"כ די שווה למדינות לפעמים להניח את הנשק הגרעיני בצד ולשתף פעולה בניגוד לאינטרסים האישיים שהיו להן בהתחלה, אחרת האו"ם יקרא להחרים אותה. כמובן, איפה אנחנו ואיפה הם, אבל אני רק רוצה לדבר על שת"פ במיטבו. שת"פ במיטבו יכול להיות גם שת"פ כנגד מי שלא חבר, כנגד זה שעוד לא הסכים להתפרק מנשק ולהצטרף אליו.

אני רק מדמיינת אותנו עם אפשרות להציע לחקלאים הצעה יותר טובה ממה שמשרד החקלאות נותן. אני בטוחה שזה אפשרי, כי היות שבני אדם אנוכיים ואם האינטרסים שלהם לא חופפים לגמרי הם לא זורקים זין, סביר להניח שמשרד החקלאות לא עושה מעל ומעבר למען עובדיו.

יום יבוא וישתלם יותר לחקלאי לפרוש לטובת עסק מדמם פחות, לתבוע את אם-אמו של המעביד שלו, לשפוך בספר
את כל הסודות הכי מלוכלכים ואלימים שרק העובדים יודעים עליהם, ולהצטרף לצד של בע"ח, וכבר לא אכפת לי מאיזו סיבה.

עד אז אני רק אעריץ את ויגן פרנדלי שחשבו על הרעיון של הסרטיפיקט. הדבר היחיד שיש לשפר פה מבחינתי, וזה "אבל" גדול, זה מתן סרטיפיקט רק לעסקים שלא מנצלים בעלי חיים בכלל, די כמו שסמל הארנב ניתן למי שלא מנסה על ארנבים בכלל, לא רק על הצעת מוצרים לצרכנים שקונים רק עם סמל הארנב.

אם אנחנו בתור התחלה משתמשים באתר אחד (די כמו בעלי מגזין, ויש הרבה חפיפה. גם הם מציעים תוכן, גם הם יכולים להיות בנושאים מקצועיים ובנושאי HOW-TOS) אז לכל אחד יש אינטרס לשתף את האתר, שבו כותבים/מפרסמים/לוקחים חלק גם כולם. מימון יכול להיות מפרסומות או חסויות שאנחנו נבחר. מבחינתי שיהיו פרסומות בצד לחלק מהעסקים הטבעוניים היותר ידידותיים למלכ"ר. מבחינתי אפילו הייתי עושה מכרז על חלק משטח הפרסום לעסקים טבעוניים ידידותיים למלכ"ר (לאו דווקא אומר שתורמים להם ישירות, אבל אם הם מסכימים ברצון למכור מרצ'נדייז של מלכ"ר בסניף שלהם ולהעביר את כל ההכנסות למלכ"ר…למה לא, שיקבלו את שטח הפרסום שלנו. ובואו נבהיר שככה אנשים זוכים בשטח הפרסום כדי באמת, לעודד אותם לעזרה למלכ"ר).

אז חלק מהסיבות להיות חברים באותו אתר הוא השותפות בפרסום. כל השותפים באתר משתפים את מה שהם פרסמו באתר – כתבות שלהם, דברים אחרים שיצרו או מכרו באמצעות האתר, ובתקווה המימון מחסויות או פרסומות (מוסריות) כמו שעושים מגזינים.

אחת המטרות שלי (רגע של יפת-נפש): למצוא דרך השתכרות מוסרית לכל מי שרוצה להיות חבר (בהצלחה לי. אפילו הרבה בהצלחה). כמו שציונים חופרים לקנות רק כחול-לבן, כמו שירוקים חופרים (לא שהם לא צודקים) לקנות רק מקומי, כמו שארגוני זכויות אדם חופרים לקנות רק בסחר הוגן או מהמגדלים כדי לתמוך בכלכלה מקומית/הוגנת/קיבוצית, הייתי רוצה שנשתמש בקהילה הזב"חית עד כמה שאפשר רק בשירותים אלו של אלו.

ואם אין עבודה במשק (ואין עבודה במשק), נייצר עבודה (וייצור עבודה לא אומר תעסוקה שרלטנית. יש עבודות שנותנות ערך אמיתי ולא מאויישות, לרוב זה בגלל ערכים רכושניים שדוחקים להעסיק פחות עובדים, לפטר יותר, להציע יותר דברים אוטומטיים ולתת פחות עדיפות לדברים שרק אדם יכול בשלב הזה לייצר.

אבל כמובן, יש עבודות שדורשות עובדים, חלקן נקראות אמנויות – דברים כמו תרגום, יצירת סרטים וכתיבת ה-HOW-TOS

ותכנים מקצועיים שאני כל הזמן מדברת עליהם, תמיכה טכנית, הדרכה, לימוד, הרבה מהם הן עבודות שלא נעשות טוב ללא עובדים, למרות כל הניסיונות).

ואם אין מי שיעסיק אותנו במה שאנחנו מחפשים – אנחנו נעסיק את עצמנו במה שאנחנו מחפשים.

אני בטוחה שכל אחד יכול לתרום ולקבל, גם אם הוא לא כותב תוכן, כל עוד אנחנו נותנים עדיפות ואפילו מכניסים את זה לחלק מההנחיות, שכל החברים יוכלו לתרום ולקבל.

תמיד צריך מסנכרנים (שוב, ללמד זאת זה לא בעיה).
תמיד צריך מפיצים במדיה חברתית.
תמיד צריך אנשים שיעברו על מיילים. איך אומרים (רגע של חוסר סקפטיות וציניות לשם שינוי אצלי), אם תרצו אין זו אגדה ואם יש רצון תמיד יש דרך.

עיגון התרבות הארגונית במודל עצמו (מחשבות שלי על איך קואופרטיב יכול להגן על אופיו ככזה, לא בשונה מהמחשבות על איך לאפשר לדמוקרטיה להגן על עצמה)

(חלק מהאני מאמין שלי בנושא יישום מוצלח ואכיפת ההנחיות: דברים הכלולים בהנחיות כמו עזרה הדדית ושיתוף פעולה יש לעגן במבנה של הארגון/ההתארגנות, אחרת הם לא קיימים.

רק תחשבו על האדם שיבוא אחריכם, האדם והתרבות הארגונית שיחליפו את מקומכם. מה שיישאר פה, בתקווה, זה הארגון, לא אנחנו. הארגון/ההתארגנות חייבים לשמור על ציביונם כשאנחנו כבר לא ממש נוכל לשמור על ציביוננו. מי ערב לכך שגם האדם הבא בארגון ינהג ברוח ההנחיות כמו שיתוף פעולה?

חייבים שלא אנחנו אישית אלא מנגנון המודל עצמו יתגמל אנשים על דברים רצויים כמו חברות בהתארגנות ושת"פ. תחשבו על מודלים כלכליים – קפיטליזם, קומוניזם וכו'. קומוניזם חי אחרי מרקס, וקפיטליזם אחרי הוגיו. יש התנהגויות מסוימות שהם מתגמלים, תגמול שלא תלוי במנהל שייתן אותו כל פעם מחדש. זה בעיני הרעיון בתרבות ארגונית.

כנ"ל לגבי עידוד השת"פ בין עסקים למלכ"ר – צריכים למצוא דרך לעודד אותו, שלא תהיה תלויה במלכ"ר עצמו או בעסק עצמו שיצטרכו כל פעם להגיע למחשבה על חוזה מחדש, אלא תהיה מעוגנת ומובנית במודל. תוכנית שותפים היא הגשמה מאוד לא שיוויונית של עיגון כזה, אבל בשינוי קל כמו שינוי האחוזים ששותפים מקבלים, ניתן להשתמש בו – כל מה שצריך הוא לחשוב מה צריך להיות במקום הפיזי או באתר הוירטואלי שיקשור את ההצלחה שלו במציאות ובפועל להצלחה של העסק כך שיהיה שווה לאתר לקדם אותו, ו/או להפך – מה צריך להיות בעסק שיקשור את ההצלחה של הקואופרטיב בהצלחה שלו עצמו.

  • כתבות אורח הוא שת"פ מהסוג הזה.
  • אתר מאחסן ותוכן הנמצא בו – כנ"ל. למי שיש לו תוכן באתר, שווה לקדם את התוכן, ועל הדרך הוא מקדם גם את האתר.
  • אחד הביטויים הפשוטים של כל זה במציאות הוא החלפת באנרים,
  • תחימת ביצוע עסקאות הפצה במדיה חברתית תמורת הפצה במדיה חברתית שכרגע לא תחומות לקהילה הזב"חית בקהילה הזב"חית באמצעות אתרים כמו איוונט-ברייט,
  • הוספת טאב פאנדרייזר בפייסבוק של "חבר לנשק" לצד שלך תמורת טאב שלך הפאנדרייזר שלו בדף הפייסבוק שלו לצד הפאנדרייזר שלו.

כמובן, לצורך כל אלה צריך שלכולם יהיה מה להציע. לכן אני מדגישה כ"כ חזק דברים כמו פתיחת דף פייסבוק – כדי שיהיה לך מה להציע. דרכים נוספות לעגן שת"פ במודל עצמו:

  • הרשאה כמנהל דף בפייסבוק תמורת הרשאה כמנהל דף בפייסבוק. כמובן, יש לדאוג שכל הדפים ראויים לקידום, לרוב מלכ"ר. מנהל חדש בדף הפייסבוק יוכל גם לשתף את התכנים שלו באופן חופשי מהדף החדש שינהל, ולהנהלה הקיימת, זה יעזור מאוד בכך שהמנהל החדש יעדכן את הדף כשהם לא בפייסבוק. כמובן שתידרש בחירה מושכלת מצידם של מנהלים – כאלה שבאמת גם נותנים תוכן בעל ערך, לא מפרסמים פרסומות חלולות. כמו כן, הם יצטרכו לבחור מנהל שהפנים היטב את המוסכמות החברתיות באינטרנט ולא כותב פוסטים בתדירות גבוהה מדי, או בסגנון עיצובי גרוע מדי. החלפת מנהלי דף/שותפות מנהלי דף – אני חושבת שיעזור להקל על "ערבוב" והתערבבות תוך-קהילתית יפסיק לתגמל ערכים רכושניים ויתגמל במקומם ערכים שיתופיים (מקור השראה: קהילות המפתחים השיתופיות).