.ותודה לסנטיאגו גומז על האישור להשתמש בכתבה הזו בפרט ובכתבות שלו בכלל כדי שגם כולנו נוכל להחכים
מבחינתי כל אפשרות לפרסום חומר שלו היא בבחינת שדרוג האתר המפרסם (ואני מעודדת גם אחרים לפרסם כל עוד יש את אישורו) בכמה רמות
סטירה פנימית
הייתי רוצה להגיב לדברים שפורסמו בשבוע החולף בבלוג 972+ על התנועה לזכויות בעלי-חיים (לא מצורפים קישורים כי עדיף לא להפיץ מחלות). רצון יש, דגדוג באצבעות יש – אבל יכולת אין. רק קללות עולות ונתקעות לי בגרון, קיא מילולי כזה של זעם לא-מעוכל, חצאי משפטים. אז במקום, החלטתי לפרסם, בשינויי עריכה קלים, דוא"ל מעט עבש ששלחתי ברשימת התפוצה הישנה "מאבק אחד". הוא נכתב לפני שנים, לפני קפיצת הקוואנטום של התנועה ("הדילוג הגדול קדימה", יגידו מאואיסטים או מעריצי בילי בראג), ועשוי להישמע מעט מרוחק ודהוי, אבל שיהיה. מדובר בחלק משיח פנימי שהתנהל בתקופה בה אנרכיסטים, ופוליטיקה רדיקלית בכלל, תפסו נפח גדול יותר במאבק לשחרור בעלי-חיים. אני מקווה שאלפיים מילות גלות אלה – לא טור דעה, לא מניפסט, לא מופת של לכידות תיאורטית, רק הודעה ישנה מתוך רשימת תפוצה נשכחת – בכל זאת יהדהדו קלות איפשהו בכאן והעכשיו:
***
אל: נמעני רשימת התפוצה "מאבק אחד"
כותרת: סטירה פנימית
האם יכול להיות ששני מאבקים ישכנו זה לצד זה בהרמוניה מוחלטת במחוזות התיאוריה הפוליטית, ברמת הססמאות והסיכות והחולצות הדפס-רשת, ובו בעת ינגדו זה את זה בעולם האמיתי? ודאי שכן
אנחנו מוכרחים לעמוד ולשקוד על ההבחנה בין האופן בו מאבקים מתמזגים זה בזה ברובד העקרוני, ובין האופן בו הם עושים (או לא עושים) זאת ברובד המעשי. מדובר בסוג ההבחנות שלכאורה ברורות מאליהן, ועם זאת, או אולי דווקא בגלל זה, רבים מאתנו נוטים לפסוח עליהן – וחמור מכך על ההשלכות המאוד מרחיקות-לכת שלהן. האם יכול להיות ששני מאבקים ישכנו זה לצד זה בהרמוניה מוחלטת במחוזות התיאוריה הפוליטית, ברמת הססמאות והסיכות והחולצות הדפס-רשת, ובו בעת ינגדו זה את זה בעולם האמיתי? ודאי שכן. בדיוק כמו שלברוך קימרלינג ולברוך מרזל, למשל, אינטרסים זהים ומשותפים ברמת האידיליה, ברמת ה"כולנו בני-אדם החולקים יחד כוכב לכת יחיד", בזמן שבמציאות הפוליטית התכל'סית הם נשארים אויבים בדם ובנפש. אני לא חש צורך לשוב ולאשש בפעם האלף שאכן, גם לדעתי יש קשר בין זב"ח וזכויות אדם. מה שכן בוער בי הוא רצון להתריע על איך הקשר התיאורטי הזה, איתן ומוכח ככל שיהיה, משמש אצלנו לטשטוש כל ניגוד אינטרסים ממשי בין המאבקים, להכפפת העולם האמיתי לזה הסמלי. לעתים נדמה שעצם האפשרות שיהיה בכלל ניגוד כזה היא בלתי-נתפסת מעצם מהותה, אם לא משום סיבה אחרת אז רק מפאת הסדק שהדבר יבקיע בזהות הפוליטית שבנינו לעצמנו, בכל התפאורה הרדיקלית הזאת. והרי בזה מדובר בסופו של דבר, לא? בזהות ולא בעמדה פוליטית, בנגזרות האמוציו ולא הרציו; בטיפוח זהות של מתקני-עולם ומלואו גם במחיר אובדן היכולת לתקן בו משהו באמת…
הקשר התיאורטי הזה, איתן ומוכח ככל שיהיה, משמש אצלנו לטשטוש כל ניגוד אינטרסים ממשי בין המאבקים, להכפפת העולם האמתי לזה הסמלי
בפוליטיקה המאבק-אח"דניקית אנחנו פותרים את כל הפלונטר הזה ע"י התעלמות. ומה הדרך הקצרה והנונשלנטית ביותר להתעלם ממנו? לוקחים את הקשר בין המאבק לזכויות בע"ח והמאבק לזכויות אדם וכופים עליו מצב צבירה של גז, מגלים אותו הרחק מהממשי, מהרילפוליטיק, אל הרובד העקרוניסטי. כי כל עוד החיבור הזה נשאר בחזקת העיקרון, מופשט ואידיאולוגי, הוא לא מסתובב לנו בין הרגליים ולא עושה לנו בעיות. לא מבלבל אותנו עם העובדות, כמו שאומרים. ההגליה הזאת עושה את חיינו הפוליטיים לקלים יותר גם במובן אחר. שהרי, אם הכל בלאו הכי מתנקז ומתערבל לכדי "מאבק אחד", מה זה לכל הרוחות משנה אם אני משקיע את מלוא זמני במאבק למען פלסטינים או עובדים זרים, נכון? כשהכל מאבק אחד אז הכל גם אותו מאבק, ואנחנו יכולים להמשיך לשחות בראש שקט עם הזרם, קרי עם האג'נדה של השמאל הרדיקלי הישראלי, או לחלופין עם זו של ערוץ 2, צה"ל או מאה ועשרים חברי הכנסת, שכולן משקפות בעצם את אותו סדר עדיפויות, את אם כל ההיררכיות:
Homo Sapiens Über alles.
טיפוח זהות של מתקני-עולם ומלואו גם במחיר אובדן היכולת לתקן בו משהו באמת
(הבהרה: ודאי שאף אחד כאן לא מאמץ במודע גישה כזאת. אלא שאם בוחנים מרחוק את העשייה הפוליטית של "מאבק אחד" אפשר בהחלט לזהות אותה שם, כי במקרה הזה מעשים באמת מדברים בקול רם יותר ממילים. אז מי שמחפשים את הפתרון לחידת ההיסטוריה הזב"חניקית הישראלית – "לאן נעלמה התנועה?" – טוב יעשו אם יחפשו בכיוון הזה. באותו הקשר בדיוק כתבתי ליוסי בדוא"ל לפני כמה שבועות ש"כמו במשפט ההוא של ניטשה על התהום שאתה בוהה בה והיא בך, ניסינו להלביש את שמלת הזב"חניקיות על השמאל, ובסוף יצא שהם עטפו אותנו בגלביית הכיבוש, ובעלי-החיים נדחקו הצדה.") אז נכון שהממד הסמלי, הדומיננטי במיוחד בקרב אנרכיסטים, הוא חלק בלתי-נפרד מכל עשייה פוליטית – אולי מהחיים בכלל – ואנ'לא בא להכחיש את זה. תפאדל. השאלה היא רק אם אנחנו משתמשים בו בתבונה, כלומר האם הוא מתפקד כשסתום לשחרור קיטור, ככלי להתמודדות עם סתירות באופן שבסופו של דבר עוזר לנו להמשיך להאבק, או לחלופין מתפקד כפנצ'ר שפשוט מרוקן ת'מאבק שלנו מאוויר ומפוטנציאל ממשי. קחו לדוגמה את חברינו האנרכיסטים, חלקם על הרשימה הזאת ממש, שמשתתפים בהפגנות אולטרה-לאומניות בשטחים אבל מסרבים בעקשנות להחזיק בידיים שלהם דגל פלסטין, כאילו שזה באמת משנה. הטענה שלי היא שאם אקט הסירוב הקטן והסמלי הזה מצטייר בעיניהם כאיזשהו סוג של התמודדות נאותה עם הסתירה שמאפיינת את לב העשייה הפוליטית שלהם (אנרכיזם מול לאומיות), מדובר בכישלון חרוץ, ובדוגמה נוספת לאיך שהסמלי דורס את הממשי.
אקטיביזם המתיימר לייצג הן את בני-האדם והן את בעלי-החיים אבל נמנע מלהתמודד מפורשות עם מאזן הכוחות ששורר ביניהם בעולם האמיתי – היסטורית, תרבותית, כלכלית, טכנולוגית – לא יהיה לו מנוס מלשעתק בסופו של דבר את אותו מאזן כוחות עצמו, ולכן יתקיים תמיד ובהכרח על גבם של בעלי-החיים, כפי שאנחנו אכן רואים בקבוצה הקטנה שלנו.
באופן מקביל, כולנו מכירים טבעונים, גם הם ברשימה הזאת, שעוזרים לפלסטינים באפיקים ביורוקרטים/משפטיים, אבל במידה ותנחת על שולחנם בקשת היתר כניסה ממגדל בע"ח, לדוגמה, יעבירו אותה למישהו אחר במשרד, כדי שידיהם לא תתלכלכנה. והטענה שלי – שוב – היא שאקט סמלי כזה הוא כשלעצמו סבבה, אבל אסור שיבוא במקום התמודדות אמיתית עם הסתירות שבין זב"ח לזכויות-אדם, עם השסע הזה שבו-זמנית מגדיר אבל גם מאיים לקרוע את הפוליטיקה הטבעונארכיסטית. ועוד אני טוען (וזה מניסיון אישי), שהרבה פעמים זו ב-ד-י-ו-ק הפונקציה שהמחוות הסמליות האלו ממלאות. הסוגנות שעברה לגור אצלנו, אצל הטבעונארכיסטים, היא לא אותה סוגנות שמשתרכת 3,500 שנה אחורנית עד פסוק כ"ז בפרק א' של בראשית. זו לא הסוגנות הארכיטיפית של המערב, בעלת המקורות המקראיים; אלא זו סוגנות שייחודית לנו, שנובעת מגריסת כל התכנים הפוליטיים לכדי עיסה אחת, "מאבק אחד", בו האיחוד שאנחנו מבקשים להשיג הופך לאחידות: חסרת-מאפיינים, תפלה וקטנה מסך חלקיה. אם תרצו, אפשר לזהות כאן מעין "עריצות שבהעדר נבדלות". במאמר "העריצות שבהעדר המבנה" ג'ו פרימן תארה חוגים אקטיביסטיים בהם "חסרונו לכאורה של מבנה ברור מסווה לעתים קרובות הנהגה בלתי-רשמית, בלתי-מוכרת ושאינה נדרשת לדין וחשבון, שהשפעתה הופכת מזיקה-במיוחד לאור העובדה שעצם קיומה מוכחש".
בל נשכח שלצד קווי הדמיון בין שני המאבקים יש גם ניגודים חריפים, אולי אף בלתי-פתירים ריאלית, וכל עוד נמשיך להעלים מזה עין ימשיך קו המחשבה המאבק-אח"דניקי לשמש בעיקר גן עדן פוליטי לשוטים, בו הכל נשאר פשוט, חד-תאי, קשור ומחובר, חופף ופרוץ לרוחות
אצלנו מדובר באיחוד מאבקים שוויוני לכאורה – בני-אדם ובעלי-חיים – שמסווה גם הוא אפליה "בלתי-רשמית, בלתי-מוכרת ושאינה נדרשת לדין וחשבון" לטובת מין ביולוגי אחד, ושהשפעתה גם היא מזיקה-במיוחד לאור העובדה שקיומה מוכחש. ביום שישי לפני שבועיים דיברתי על זה בדוכן עם מישהו, ולצורך המחשה גייסתי את המושג "נורמליזציה" שכולנו מכירים מפעילות הבי.די.אס, תנועת החרם, ההימנעות מהשקעות והעיצומים על ישראל). ההקבלה שלי הייתה פשוטה: כשמפגשים בין ישראלים ופלסטינים מתקיימים מחוץ להקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ללא התייחסות מפורשת אליו וללא הכרה במאזן הכוחות בין שתי האוכלוסיות, זה לא מקדם דו-קיום אמיתי בין הצדדים אלא להפך, מקבע את התפקידים שהועיד להם הכיבוש, שגם נהפך בזאת לנורמטיבי, נכון? זאת לפחות טענת הבי.די.אס. אז בדיוק באותה מידה, אקטיביזם המתיימר לייצג הן את בני-האדם והן את בעלי-החיים אבל נמנע מלהתמודד מפורשות עם מאזן הכוחות ששורר ביניהם בעולם האמיתי – היסטורית, תרבותית, כלכלית, טכנולוגית – לא יהיה לו מנוס מלשעתק בסופו של דבר את אותו מאזן כוחות עצמו, ולכן יתקיים תמיד ובהכרח על גבם של בעלי-החיים, כפי שאנחנו אכן רואים בקבוצה הקטנה שלנו.
כשסך חייהם של אנשים, מהעריסה ועד ערש הדווי, מתנהל על תשתית של פגיעה שיטתית בבעלי-חיים – כלומר לא כסדרת פגיעות מזדמנות או אקראיות אלא כשגרה יומית בה כל פן ופן בנוי ונסמך על פגיעה – איך לעזאזל פותרים בדרגת הפרקסיס הפוליטי את הדילמה בה המציל נפש אנוש כאילו החריב עולם ומלואו עבור אלפי נפשות אחרות שאיתרע מזלן להיוולד מחוץ למין הביולוגי השלט?
מה שאני אומר, במילים אחרות, הוא שאסור שעצם החיבור יאפיל על אופי החיבור, זה מתכון לחוסר-צדק משווע. אני לא מתכחש לעובדה שחוט השני הרעיוני אכן עובר ומחבר – במקומות מסוימים בתפירה צפופה מאוד – בין המאבק לשחרור בני-אדם והמאבק לשחרור בעלי-חיים. ודאי שזה המצב. אלא שהחיבור הזה צריך להיעשות עם שתי הרגליים על הקרקע, הוא מוכרח להיות עובדתי, מעט אד הוק, טנטטיבי קמעה, במקום להיתלות באילנות גבוהים שמורכבות המציאות לא נשקפת מהם. בל נשכח שלצד קווי הדמיון בין שני המאבקים יש גם ניגודים חריפים, אולי אף בלתי-פתירים ריאלית, וכל עוד נמשיך להעלים מזה עין ימשיך קו המחשבה המאבק-אח"דניקי לשמש בעיקר גן עדן פוליטי לשוטים, בו הכל נשאר פשוט, חד-תאי, קשור ומחובר, חופף ופרוץ לרוחות. בני-אדם הורגים מדי שנה לפחות מאה מיליארד בעלי-חיים [דבר האתר: נתונים עדכניים – כ-150 מיליארד כשכוללים הערכות לגבי בעלי חיים ימיים, ולמעלה מטריליון כשכוללים חסרי חוליות בעלי יכולת חישת כאב שאנו משמידים מדי שנה. חרקים, או "נושאי הדגל של המגוון הביולוגי" כפי שאחד הקורסים שלי קורא להם רגע לפני שנאספים בצנצנות לצורך הכנת אוסף חרקים, מהווים את רובו המכריע של הטריליון הנוסף, בתעשיית המשי ומוצרי הכוורת], מספר פחות או יותר זהה למספר הכולל של כל בני-האדם שאי-פעם חיו על כדור הארץ. איך אפשר לקשור את רווחתו וחירותו של הראשון ברווחתם וחירותם של האחרים מבלי להתמודד, באופן כזה או אחר, עם הבעייתיות הבסיסית שהספרות האלה מציבות, מעצם טבען הראשוני, המתמטי? כשסך חייהם של אנשים, מהעריסה ועד ערש הדווי, מתנהל על תשתית של פגיעה שיטתית בבעלי-חיים – כלומר לא כסדרת פגיעות מזדמנות או אקראיות אלא כשגרה יומית בה כל פן ופן בנוי ונסמך על פגיעה – איך לעזאזל פותרים בדרגת הפרקסיס הפוליטי את הדילמה בה המציל נפש אנוש כאילו החריב עולם ומלואו עבור אלפי נפשות אחרות שאיתרע מזלן להיוולד מחוץ למין הביולוגי השלט? כבר יותר מ-250 שנה, מתחילת המהפכה התעשייתית, שעלייה באיכות החיים שלנו פירושה ירידה תואמת באיכות חייהם של שאר בעלי-החיים, בעיקר אלה המשמשים את תעשיות המזון (ע"ע מה שקורה היום בסין ובהודו). על רקע חוק הכלים השלובים הזה מוכרחים לבדוק האם באמת האנרכיזם הטבעוני שלנו, שנאבק להעלאת איכות חייו של המין האנושי גם במציאות הנוכחית, כלומר טרם נפילת הקפיטליזם, מצליח או בכלל מנסה לדלג על פני המשוכה הזאת, שהיא בתכל'ס רק נתון היסטורי תל"גניקי אובייקטיבי
כבר יותר מ-250 שנה, מתחילת המהפכה התעשייתית, שעלייה באיכות החיים שלנו פירושה ירידה תואמת באיכות חייהם של שאר בעלי-החיים, בעיקר אלה המשמשים את תעשיות המזון (ע"ע מה שקורה היום בסין ובהודו). על רקע חוק הכלים השלובים הזה מוכרחים לבדוק האם באמת האנרכיזם הטבעוני שלנו, שנאבק להעלאת איכות חייו של המין האנושי גם במציאות הנוכחית, כלומר טרם נפילת הקפיטליזם, מצליח או בכלל מנסה לדלג על פני המשוכה הזאת, שהיא בתכל'ס רק נתון היסטורי תל"גניקי אובייקטיבי.
ושלא תטעו – אני לחלוטין מבין את הסלידה מהעיסוק בחישובי הסבל ומתמטיקת הגוויות. יש לזה מרקם מחוספס שמרגיש אנטיתטי לחמלה, משהו מכניסטי נורא, מקהה-חושים. אני גם מניח שזה שיחק תפקיד לא-קטן בהפניית הגב הקולקטיבית של התנועה לזכויות בעלי-חיים, בייחוד הפלגים האנרכיסטים שלה, לנומרולוגיה התועלתנית של פיטר סינגר. אבל אני חושב שאפילו בתחומים המורבידיים האלה יש פערים אסטרונומיים מספיק, והשוואות מגוחכות מספיק, בשביל להצדיק הזנת נתונים יבשים ללא תחושת מועקה. ההבדל בין מנת חלקם של בני-האדם לזו של בעלי-החיים האחרים טומן בחובו בדיוק כזה פער, שמפאת רוחבו, גובהו ועומקו אי-אפשר עוד לפטור אותו בטענה הבנאלית (והאינטרסנטית) ש"סבל אינו בר-השוואה". זה פשוט יותר מדי. מעבר לזה, חשוב לזכור גם שההשוואה היא לא כמותית בלבד, אלא גם איכותית, כלומר לוקחת בחשבון לא רק את מספר הקורבנות אלא גם את טיב מדורי הגיהינום שאלה עוברים.
ההבדל בין מנת חלקם של בני-האדם לזו של בעלי-החיים האחרים טומן בחובו בדיוק כזה פער, שמפאת רוחבו, גובהו ועומקו אי-אפשר עוד לפטור אותו בטענה הבנאלית (והאינטרסנטית) ש"סבל אינו בר-השוואה"
והרי, בואו נודה בזה, גם במישור הזה יש פער גדול מכדי שנוכל לבטל אותו כגורם שאינו נוגע למהות העניין. אף צורר סיטונאי לא הנדס עדיין גנטית את גופם של קורבנותיו האנושיים באופן שהאנטומיה שלהם עצמה תהווה מקור לסבל צרוף. לפעמים אני פוחד להגיד את זה, לכתוב את זה, אפילו להרגיש את זה, אבל יש גם משהו מאוד כפייתי, מאוד אי-רציונלי ומקומם בקו מחשבה שקושר בכזאת קלות – ועוד בשם האידיאולוגיה, כלומר בשמה של הפשטה! – את טובת השוחט וטובת הנשחט למקשה אחת. משהו בכל זה מצלצל כטירוף מערכות מוחלט, על גבול ההפרעה הדו-קוטבית ממש. ואפילו אם הכוונות שלנו באמת הכי טובות ומתוקות ויפות שיש, קשה להכחיש שיש פה לכל הפחות קריאה מוטעית של המפה הפוליטית, והבנה כושלת של רדיקליות מהי ("להיות רדיקל משמעו לרדת עד השורש, והשורש – הוא האדם עצמו", כתב מרקס בכתבי השחרות שלו…).
רדיקל, אני קובע כאן, לחלוטין על דעת עצמי ומתוך ניסיון להביע נאמנה את קולו של המעמד המדוכא ביותר, הוא מי שבעלי-החיים הלא-אנושיים נמצאים במרכז הראייה הפוליטית שלו. מידת הצלחתך להביט על העולם מבעד לעיניהם של בעלי-החיים, ולשקף בפועלך הפוליטי את האינטרסים שלהם – היא שצריכה להוות מדד לרדיקליות שלך
ובאמת, שווה לחוג לרגע סביב ההגדרה שלנו למונח הזה, "רדיקלי". בין כה וכה הרדיקליות עברה שלל תהפוכות בהיסטוריה, ושימשה לתיאור רפובליקנים בצרפת, ליברלים באנגליה ורפורמיסטים בארצות הברית הצעירה, אז למה להיכבל להגדרה פוליטית צרה של החצי-מאה האחרונה, זו שמעטרת את כל הפליירים שלנו בהסברים אטימולוגיים על השורש הלטיני ראד וכו'? רדיקל, אני קובע כאן, לחלוטין על דעת עצמי ומתוך ניסיון להביע נאמנה את קולו של המעמד המדוכא ביותר, הוא מי שבעלי-החיים הלא-אנושיים נמצאים במרכז הראייה הפוליטית שלו. מידת הצלחתך להביט על העולם מבעד לעיניהם של בעלי-החיים, ולשקף בפועלך הפוליטי את האינטרסים שלהם – היא שצריכה להוות מדד לרדיקליות שלך. וכשמחילים את ההגדרה הזאת על הסביבה המיידית שלנו, קורה משהו מוזר. פתאום, אנשים א-פוליטיים בעליל (ואפילו שמרנים או ימנים בדעותיהם) שמשקיעים את מלוא זמנם בכלביות תל"ל או במקלטי חמורים או בטיפול בחיות בר, מתגלים כרדיקלים בהרבה מהטבעונארכיסטים לובשי השחורים של שייח' ג'ראח, קו לעובד או הקווירפשן. פתאום, ארגונים כמו פיט"א, על כל השטיקים הסקסיסטיים ושיתופי הפעולה שלו עם תאגידים ופוליטיקאים, נחשפים כרדיקלים לאין-שעור מהטבעונים התל אביביים שבפועל משקיעים 99% מהזמן שלהם בלעזור לאוכלי-בשר. ואם מקטלגים מחדש את האנתרופוצנטריות או את הסוגנות כסוג של "ארכוס", כלומר כסוג של שלטון, של מערך שליטה, יוצא שהבורגנים והזעיר-בורגנים של ארגוני רווחת בעלי-החיים הם יותר אנרכיסטיים – בהרבה! – מקבוצת "מאבק אחד" היקרה שלנו. זה ממש לעבור מבעד לזכוכית המגדלת, הדבר הזה, כמו אליס המסכנה, חזרה בארץ הפלאות…
***
(זהו. אשמח מאוד לשמוע הערות וקטילות במסרים פרטיים, אבל עדיף לא בתגובות לפוסט עצמו, כי לצערי אני לא נכנס לדיוני או וויכוחי פייסבוק – לא בקטע סנובי אלא בקטע התייעלותי. וכמובן, התנצלותי הכנה לכל מי שהמלל הזה לא רלבנטי עבורם והדבר נתחוור להם רק אחרי שהשחיתו דקות ארוכות מזמנם בקריאה)
The Animal Documentaries and Nonfictions Fund (ALDNF) - Israel 