סלון מזל כמודל – מה אני מציעה לקחת ממנו למודל מרכז המידע הקואופרטיבי לזב"ח ומה לשפר

RC

היה הייתה פעם, בלב הג'ונגל העירוני במרכז תל אביב (היום עדיין קיימת אך עברה למקום אחר) בועה אמיתית, מקום מפלט למי שסרב לקבל את המצב הקיים כפי שהוא – מרכז לשינוי חברתי, ספריה חברתית, מרכז קהילתי, אינפושופ – כולן הגדרות המתארות אותו דבר ומנסות להכיל את אותו מקום שוקק חיים.

ה"סלון" (הושכר במקום בו הייתה לפניו מספרה ומכאן שמו) היה שלם שגדול מסך חלקיו. הוא היה אווירה והוא היה מעין מדינה בתוך מדינה (ואולי מקום אמיתי בתוך הבועה התל-אביבית המנותקת מהמצב והחברה). עובדה זו מתסכלת בעיני כשאני ניגשת לכתוב את המפרט הטכני, שכן הוא לא היה מקום עם ספריית ספרים ודי.וי.די, מקום מפגש, מרכז לאירועים ודיונים בועטים ונושכים בנושאים ברומו של עולם (אך עם תכנית מפורטת לפרטים ליישום השאיפות) ממנו אנשים יוצאים לפעול, סדנאות וקורסים – זה נשמע קלישאה, אבל הוא היה יותר מזה. הוא היה מיתוס ו"פולחן", קצת כפי שהמופע של רוקי הורור הוא לא רק סרט – הוא יותר מזה, ואפילו בעיקר יותר מזה. הוא הפולחן, התרבות והקהילה שמסביב. וכן, היה במקום גם אוכל טבעוני, כפי שבאולם הקולנוע אכן הוקרן הסרט המופע של רוקי הורור. אבל כמוהו, הוא היה רק תירוץ לאנשים דומים להיפגש ולדבר, מה שסלון מזל אפשר ועודד. המקום היה מצע פורה ליוצרים עצמאיים – כותבי "פנזינים" – מגזינים עצמאיים, לרוב של מספר מצומצם של כותבים, בין אחד ל-5, בנושא נישה חברתי כמו פמיניזם, אנרכיזם וזכויות בעלי חיים. שום בית דפוס לא היה מעורב, ההוצאות על ההפצה היו אפסיות, ובמה ליצירות האלה הייתה מובטחת.

קחו את "לא נחמדים" או את ה"פנתרים השחורים" עם כל הזעם החברתי שלהם והמיקוד החזק בלעשות ולהשיג את מטרותיך, פחות להתפלסף (ויסלח לי גארי פרנציון. בעצם לא, אין לי שום כוונה להתנצל. גארי פרנציון, עם כל הכבוד להעברת נקודה חשובה בנושא רווחה-זכויות, הוא מתנגד חריף כמעט לכל סוג של פעילות לזכויות בעלי חיים מלבד ספרים) – ספרים, גם כשהיו בספריה, היו בדיוק ברוח זו: ברוח של איך לעשות צדק חברתי ולא איך להתפלסף עליו. בתוכה יכולתם למצוא ספרים כמו אבן יסוד האנרכיסטית "הספר האדום של התלמידים" המדריך תלמידים אחד לאחד איך לעמוד על זכויותיהם, איך להקים ועדות תלמידים, לקחת את החינוך שלהם בידיים שלהם, לקבוע את התכנים ביחד עם מוריהם ולהיות שותפים מלאים בחינוך שלהם עצמם (כיום מסמכים כמו "האמנה לזכויות הילד" הם לרוב מסמכים שאף ילד לא לומד, ואולי להיות מועברים רק בבתי ספר אלטרנטיביים, אם בכלל). טיוטות מדיניות לשינוי היו נמצאות שם – טיוטות להקמת קבוצות לשינוי, אשר פתוחות לשינוי בעצמן למציעי שיפורים במייל.

ימי סלון מזל העליזים עברו, או לפחות עברו ממרכז ת"א והאוכולוסיה שלו, בין אם לטוב ובין אם לרע, אך המודל קיים. את המודל הזה הייתי שמחה להעביר לתחום זכויות בעלי חיים בשינויים קלים:

  • זכויות בעלי חיים. אנחנו עם ה-99%. אני אישית לפחות, לא הולכת לקדם שום דבר חוץ מזה ולא מעודדת התמקדות בכל דבר אחר דרכי (בהתארגנויות אחרות אין לי שליטה).
  • קואופרטיבים. קואופרטיבים בכל מקום. זוהי תקופת הפריחה המחודשת של הקואופרטיבים, שנבעו ממציאות כלכלית עגומה שהביאה להקמת המודל, וככל הנראה זו הסיבה לחזרתו גם עכשיו. לאנשים אין כסף לפתוח עסק בעצמם, או עם שותף אחד. התארגנות (אחד הכלים החזקים בהיסטוריה, ועם זאת הזנוחים בתנועה לזכויות בעלי חיים) יחד עם כמה שותפים – כמה מאות בתור התחלה, והמספר גדל לרוב עם צמיחת העסק, היא אחת הדרכים לגרום לפרוייקט גדול ממך וגדול על הכיס שלך להתממש. את עלויות המקום השותפים (חברים) משקיעים ביחד (כ-250-1000 ש"ח לשנה בד"כ, עם החזר להוצאות ולפעמים יותר מכך במידה והמאמץ המשותף הצליח) כך שאף אחד לא צריך להכנס לחובות היסטריים, תכניות עם הבנקים והלוואות כדי לפתוח מקום, הם מתחלקים שווה בשווה ברווחים, אם יש (וצנועים, אל תפתחו ציפיות בתחום הזה. בתקווה מספיק כדי להשתכר כעבודה יחידה או השלמת הכנסה אם העניין עולה יפה), עושים תורנות בעבודות הכלליות כמו עמידה בדלפק כמה שעות בחודש, ומקבלים את כל ההחלטות ביחד. חברים בקואופרטיבים מסוימים כמו הבר-קיימא מקבלים הרשאה מלאה ליומן ומורשים להכניס אליו אירועים כאוות נפשם, כולל אירועים שהם מעבירים. כמובן, התכנים יצטרכו להלום את רוח המקום (אני לא מתארגנת עם מישהו למדיטציות. גם לא לסדנאות בישול. קורסים מקצועיים להכשרת אנשי זב"ח בנושאים כמו פיתוח אפליקציות, בניית אתרים, פוטושופ, צילום וכו' – בכיף. יש לי כבר בראש כמה רעיונות – הקורסים המקצועיים המצולמים של יוצאי MIT,

כחודש עם קבלת תעודה בסופם, של קורסרה שמאפשרת ואף מעודדת את הפצת הידע ומסבסדת את העלויות הנדרשות לשם כך כמו השכרת המקום, זה אחד מהם. המקום שלנו, בעלי מרכז המידע, בעיני, הוא תרגומם לעברית, הקרנתם בקבוצות, וארגון קבוצות לימוד ועזרה – אני מניחה שזה משהו שתמיד, תמיד נצטרך, ושרוב האנשים מעדיפים ללמוד קורסים מקצועיים בשיטה זו על פני שיטת האוניברסיטה הפתוחה. בשאיפה, המימון להכל יהיה מפרסומות לעסקים טבעוניים וחסויות כדי שהחלק החשוב, התוכן, יהיה חופשי וחינמי, כך שיש לי כבר כמה רעיונות מגובשים אפשריים, פתוחים לשינויים ושיפורים כמובן, אין ספק שיהיה צורך לחשוב על מקור ההכנסה היטב, מפני שאני מעדיפה שהוא לא יהיה התוכן, ולמצוא דרכים יצירתיות להפוך תכנים למוזלים ובשאיפה, בחינם).

  • נצטרך למצוא מודל עסקי טוב יותר מאשר זה של סלון מזל. סלון מזל נתקל בקשיים כלכליים רבים, רובם נמנעים אני מאמינה, אבל חסר לנו שלא נדע איך. לכל רעיון יפה צריכה להיות שיטת ביצוע טובה, שאני מאמינה שכולם יכולים לתרום לה ולסיעור המוחות בדרך להצלחה.